Untitled from michal cohen on Vimeo.
פשוט לקחת.
יום שני, 17 בינואר 2011
יום ראשון, 2 בינואר 2011
שבת בבוקר.. לא יום יפה..
עוד לא עבר חודש של נדיבות מצידי
עוד לא הספקתי להתעורר
וכבר-
דפיקות בדלת (שמונה בבוקר !!!!)
דיי תנו קצת נחת..
כל היום להוציא. ולהוציא. ולהוציא בשבילכם.
לא הכרתם אותי עד לפני חצי שנה,
לא זרקתם לי אפילו שקל.
למה בכלל הוצאתי בשבילכם כשביקשתם !!
דיי תעזבו אותי
דיי אין לי שקט
אני לא יכולה יותר עם הלחץ הזה
רוצה. קצת. שקט.
דממה.
עוד לא הספקתי להתעורר
וכבר-
דפיקות בדלת (שמונה בבוקר !!!!)
דיי תנו קצת נחת..
כל היום להוציא. ולהוציא. ולהוציא בשבילכם.
לא הכרתם אותי עד לפני חצי שנה,
לא זרקתם לי אפילו שקל.
למה בכלל הוצאתי בשבילכם כשביקשתם !!
דיי תעזבו אותי
דיי אין לי שקט
אני לא יכולה יותר עם הלחץ הזה
אז חשבתי שפרסום זה זוהר ותהילה.
הוצאתי בשבילכם כל דבר שרק חפצתם בו,
ובתמורה הוצאתם לי את הנשמה.
דממה.
יום שני, 27 בדצמבר 2010
קפה גדול חזק - לקחת
בסופו של דבר גם אני כמו כולם, מוצאת את עצמי מול המחשב,
מחליטה לפתוח בלוג.
ולספר גם אני, את הסיפור שלי.
כן, זאת אני. (אני מסתכלת שוב כדי להיות בטוחה..)
הכל התחיל לפני 5 שנים בערך.
שהייתי חסרת כל יכולת בית ורכוש.
כן, חייתי ברחוב.
כן, הימים היו ארוכים.
כן, הלילות היו קרים.
ואני הייתי אלמונית, כאילו בלתי נראית
חלפתם על פניי כאילו אני לא שם.
את היום ההוא אני לעולם לא אשכח,
הכל היה כרגיל,
לפעמים היה בא מישהו מניח כמה אגורות,
עוברי אורח שבים והולכים,
באותו יום אפילו התפללתי להוא שם למעלה- אם בכלל יש אחד כזה?!
(הסתבר לי שכן..) שיתן סימן, שיעזור, רק שיעשה משהו
כלום. כרגיל.
נרדמתי.
למחרת קמתי.
הייתה לי הרגשה מוזרה קצת לא ברורה.
מעליי שלט-החוצות המוכר לי כל כך, שתחתיו התגוררתי במשך החודשים האחרונים.
כוס קפה.
כוס קפה- כמה שרצתי על הבוקר. להרגיש קצת אנושית.
הושטתי יד--
רעד מוזר עבר לי בגוף.
וכמו באיזה חלום רדוף או הזיה מטורפת..
הכוס יצאה!!
לא היה לי ברור.
מה קרה? איך קרה? הוצאתי את הכוס? מה לעזאזל הולך פה?!?
בסופו של דבר,
הבנתי.
ומאז?
השתנו חיי.
כן, הוצאתי כמובן עוד ועוד (ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד.. ) חפצים מתמונות,
מכל מקום שרק ראיתי, בכמות שלא עולה על דעתכם.
מהומלסית מסכנה הפכתי לעשירה.
כל מה שרציתי.
כל מה שאי פעם חלמתי עליו--
הכל פה מונח לידי.
כל מה שהייתי צריכה זה רק
לגעת. להושיט יד.
אבל אני לא שוכחת איפה פעם הייתי,
לאן הגעתי,
ואת היום ששינה את חיי.
כן, זאת אני! (מסתכלת שוב כדי להיות בטוחה.. )
מחליטה לפתוח בלוג.
ולספר גם אני, את הסיפור שלי.
כן, זאת אני. (אני מסתכלת שוב כדי להיות בטוחה..)
הכל התחיל לפני 5 שנים בערך.
שהייתי חסרת כל יכולת בית ורכוש.
כן, חייתי ברחוב.
כן, הימים היו ארוכים.
כן, הלילות היו קרים.
ואני הייתי אלמונית, כאילו בלתי נראית
חלפתם על פניי כאילו אני לא שם.
את היום ההוא אני לעולם לא אשכח,
הכל היה כרגיל,
לפעמים היה בא מישהו מניח כמה אגורות,
עוברי אורח שבים והולכים,
באותו יום אפילו התפללתי להוא שם למעלה- אם בכלל יש אחד כזה?!
(הסתבר לי שכן..) שיתן סימן, שיעזור, רק שיעשה משהו
כלום. כרגיל.
נרדמתי.
למחרת קמתי.
הייתה לי הרגשה מוזרה קצת לא ברורה.
מעליי שלט-החוצות המוכר לי כל כך, שתחתיו התגוררתי במשך החודשים האחרונים.
כוס קפה.
כוס קפה- כמה שרצתי על הבוקר. להרגיש קצת אנושית.
הושטתי יד--
רעד מוזר עבר לי בגוף.
וכמו באיזה חלום רדוף או הזיה מטורפת..
הכוס יצאה!!
לא היה לי ברור.
מה קרה? איך קרה? הוצאתי את הכוס? מה לעזאזל הולך פה?!?
בסופו של דבר,
הבנתי.
ומאז?
השתנו חיי.
כן, הוצאתי כמובן עוד ועוד (ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד.. ) חפצים מתמונות,
מכל מקום שרק ראיתי, בכמות שלא עולה על דעתכם.
מהומלסית מסכנה הפכתי לעשירה.
כל מה שרציתי.
כל מה שאי פעם חלמתי עליו--
הכל פה מונח לידי.
כל מה שהייתי צריכה זה רק
לגעת. להושיט יד.
אבל אני לא שוכחת איפה פעם הייתי,
לאן הגעתי,
ואת היום ששינה את חיי.
כן, זאת אני! (מסתכלת שוב כדי להיות בטוחה.. )
הירשם ל-
רשומות (Atom)